בעבר עבירת נהיגה בשכרות הייתה די נדירה בבתי המשפט לתעבורה, אך כיום מוגשים אלפי תיקים בעבירה זו, ככל הנראה בעקבות שינוי תרבותי שחל אצלנו בצריכת משקאות אלכוהוליים, אם כי עדיין במידה נמוכה משמעותית מהנהוג במדינות אירופה, סקנדינביה, חבר העמים לשעבר וכן בעקבות יחסו של המחוקק הישראלי לעבירה זו.
החוק לא מבחין בין נהג שרמת שכרותו נמוכה ביותר לבין מי שרמת שכרותו גבוהה וגוזר על שניהם את אותו עונש חמור – פסילת מינימום של רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים. בית המשפט רשאי לסטות מעונש זה רק בנסיבות מיוחדות ועל-פי פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, וזה יעשה אך ורק במקרים חריגים.
האם "הינשוף" אמין?
עונש חמור זה מציב מספר בעיות, בעיקר תחושה של חוסר צדק והגינות, כלפי מי שרמת השכרות שנמדדה ונמצאה אצלו נמוכה ביותר. על-פי החוק כיום מי שרמת האלכוהול בליטר אויר נשוף, שנמדדה אצל נוהג ברכב מעל 240 מיקרוגרם, הינו "שיכור". במהלך השנה וחצי האחרונות, בעקבות דיונים בבית משפט לתעבורה בירושלים אצל כבוד השופט אברהם טננבוים, עלתה שאלת אמינותו ודיוקו של מכשיר "הינשוף" (מכשיר עם פיה שנושפים לתוכו) המשמש את המשטרה בבדיקת נהגים. המשטרה אינה מגישה כתבי אישום נגד נהגים שאצלם נמצא ריכוז האלכוהול מתחת ל-285 מיקרוגרם.
לנוכח הענישה הקבועה בחוק, השופטים עצמם נמצאים לא אחת בדילמה. לעיתים רבות עומד מולם נהג ללא כל עבירות תעבורה עם וותק נהיגה משמעותי של עשר שנים ומעלה, שבגופו נמצאה רמת שכרות נמוכה של 350 מקירוגרם. למרות זאת, השופט מצווה על-פי החוק להטיל על אותו נהג עונש מינימום של פסילת רישיון הנהיגה לשנתיים לפחות.
משתדלים לא לפגוע בפרנסה
הבעיה הינה גם לנוכח לשון החוק, שמתירה לשופט לסטות מעונש המינימום הקבוע בחוק רק "בנסיבות מיוחדות" אותן יציין השופט בגזר הדין. המחוקק לא פירש בחוק מהן אותן נסיבות מיוחדות והשאיר את המלאכה לבתי המשפט. כך, למשל, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון שפגיעה בפרנסתו של הנהג (נהג שזקוק לרישיון הנהיגה לצורכי עבודתו, למשל נהג משאית) איננה מהווה נסיבה מיוחדת שבגללה רשאי בית המשפט לסטות מעונש המינימום.
ישנן שתי גישות בפסיקת בתי המשפט עד היום. האחת הולכת בעקבות לשון החוק ואינה מבחינה בין נהג שרמת שכרותו נמוכה מאוד לבין נהג שרמת שכרותו גבוהה ומטילה על שניהם את אותו עונש מינימום של שנתיים. גישה זו כיום היא גישתם של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, והיא מנחה את בית המשפט לתעבורה שמחויב לפסוק על-פי החוק ופסיקת בית המשפט העליון והמחוזי. הגישה השנייה עושה אבחנה בין רמות השכרות השונות ומתחשבת בעברו ואופיו של הנהג.
אז מתי להקל ומתי להחמיר?
לפני כשלושה חודשים הגיע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ערעור של המדינה על גזר דין מקל שנתן שופט תעבורה בתל-אביב. הנהג נתפס נוהג עם ריכוז אלכוהול של 325 מיקרוגרם, ריכוז נמוך לכל הדעות. הוטל עליו עונש של שמונה חודשי פסילה, כאשר מתוכם רק שלושה חודשים יחולו על נהיגה במלגזה (הואיל והוא נוהג על מלגזה במקום עבודתו). בנוסף, הוטלו עליו עונשים נוספים של פסילת רישיון נהיגה על תנאי, התחייבות כספית ומאה שעות של שירות לתועלת הציבור.
בית המשפט המחוזי חזר על פסיקת בית המשפט העליון, שאינה משתמעת לשתי פנים, לפיה ראוי להטיל עונש של לפחות שנתיים. בית המשפט בעניין זה לא מיצה את מלוא חומרת הדין כנגד המשיב, כדרכן של ערכאות ערעור שאינן ממצות את העונש במקרים אלו, אך שינה את גזר הדין וגזר על המשיב שמונה עשר חודשי פסילה בפועל, אך אלה לא יוחלו על נהיגה במלגזה. בית המשפט התערב גם בעניין הפסילה המותנית שגזר בית המשפט לתעבורה והטיל על המשיב שמונה חודשי פסילה על תנאי במקום שלושה חודשים שהטיל בית המשפט לתעבורה.
גישה אחרת שונה לחלוטין הציג לאחרונה כבוד השופט אברהם טננבוים, במקרה של אדם שהובא לפניו לאחר שנהג בשכרות ונמצא אצלו ריכוז אלכוהול בשיעור 355 מיקרוגרם. השופט גזר עליו שישה חודשי פסילה ו-250 שעות של שירות לתועלת הציבור. השופט נתן פסק דין בן חמישה-עשר עמודים בו הוא דן בענישה בעבירה זו, מה המצב הקיים ומה ראוי לדעתו. הוא הפנה גם המלצה למחוקק לשנות את המצב הקיים. במקרה זה עשה בית המשפט שימוש נרחב בסמכות המוקנית לו לסטות מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. כאן קבע השופט שמדובר באדם נורמטיבי, שאין בעברו תאונות דרכים, הוא עומד להינשא בקרוב, במקרה זה הוא שתה מעט וסבר שכמות השתייה המועטה ששתה אינה משפיעה כלל על נהיגתו. גזר הדין נשלח ליועץ המשפטי של הכנסת. קרוב לוודאי שהפרקליטות תערער על גזר דין זה ואם לא אז יש בידנו פסק דין חלוט שאומנם אינו משנה את המצב הקיים, אך יכול בכל זאת להביא לשינוי ולכך אין לנו אלא להמתין בבחינת ימים יגידו.
