באמצע שנות ה-70 מי שקנה רכב יפני נחשב לפראייר אמיתי. הזמן חלף, ומלוכסני העיניים לימדו את העולם המערבי איך מכונית טובה צריכה לתפקד. אחד הדברים שהם הבינו לפני כולם הוא שרכב לא צריך להיות טנק, ועדיף שיתרסק כמה שיותר כדי לספוג את אנרגית התאונה.
נהגים ותיקים (מאוד) הנושקים לגיל 60 זוכרים וודאי שבאמצע שנות ה-70 החלו לייבא לראשונה לישראל את המכונית היפנית העונה לשם סובארו מדגם FF. קשישי האספלט הללו ודאי יזכרו גם שמי שהסכים בזמנו להיות "שפן ניסיונות" ולקנות אחת כזו, נחשב בהתחלה ל"פראייר", והחורים בגג (שהיו פיסות מתכת עליהן מניחים את הגגון) הם למעשה החורים דרכן יוכל להוציא ה"חמור" את אוזניו.
חלפו להן חודשים ושנים, צמיגים רבים נשחקו והאוקטן נשרף באגזוז, ומי גאון של אימא?
היפנים!… כלומר, אנחנו…הנוסעים, ברובנו, במכוניות היפניות.
מי מנצח, ריבוע הספוג או העץ?
המכוניות היפניות בעשורים האחרונים מצוידות במיטב השכלולים ומובילות בחלק ניכר מהסגמנטים (4X4 ,SUV) וכלי הרכב היפנים מתהדרים במה שמכונה Over engineering,
הן מכוניות אמינות יותר ומתקדמות טכנולוגית ממרבית היצרנים האירופאים והאמריקנים (למעט בודדים כמו BMW). אם בשנות ה-70 צחקו נהגי ישראל, בעיקר אלה שנהגו במפלצות אמריקניות עתירות פח ופגוש, שעובי הפח של הסובארו הוא כעובייה של פחית בירה, הרי שהשנים חלפו להן והתברר למביני עניין שבכל הקשור לפח החיצוני של הרכב- העובי איננו קובע באם הרכב הינו בטיחותי או לא.
היפנים הבינו הרבה לפני האירופאים והרבה מאוד לפני האמריקנים שרכב לא צריך להיות טנק, נהפוך הוא, רכב צריך לקרוס. אתן לכם דוגמא: קחו ביד ימין ספוג רחצה, הניחו עליו ביצה ועטפו אותה בספוג נוסף מלמעלה. קחו ביד שמאל ריבוע של עץ. גלפו במרכזו גומחה עבור הביצה וסיגרו אותה עם ריבוע נוסף מלמעלה, אשר גם בו גילפנו גומחה לביצה. כעת קחו את שני הריבועים שבידיכם (בימין שני ספוגים עם ביצה ובשמאל שני עצים עם ביצה) והטיחו אותם בחוזקה לעבר קיר בטון. היכן רוב הסיכויים שהביצה תישאר שלמה ולא תישבר? מקווה שניחשתם… בספוג כמובן. מדוע? מפני שהספוג ספג את אנרגיית הפגיעה. העץ העביר לעומת זאת את רוב האנרגיה לביצה וזו התפוצצה. אנחנו, הנהגים, למי שהתקשה להבין את האנלוגיה- הביצה.
לכן, עדיף שהרכב שלנו יתרסק כמה שיותר ובכך יספוג את אנרגית התאונה. כמובן שמהנדסי הרכב המודרני הגבילו את עומק הריסוק. לצורך כך בנו "כלוב פלדה" אשר אמור להוות מחסום פיזי בינינו לבין קריסה טוטאלית של הרכב. שנות החמישים והשישים ידועות בתור השנים שבהן ייצרו את המכוניות הקלאסיות היפות ביותר באמריקה של ארצות-הברית (ולא ארצות-הברית של אמריקה). היו אלה טנקים של ממש, עתירי פח ומרובי צילינדרים, זיהום האוויר עדיין לא היה ISSUE (נושא לדון בו), הדלק היה זול והדרישה בארצות-הברית הייתה למכוניות ענקיות.
חלה התקדמות בבטיחות הפסיבית והאקטיבית
מניתוחי תאונות דרכים של אותם הימים התברר שבהתנגשות חזיתית ואפילו לא במהירות גדולה, המכונית האמריקנית נשארה כמעט ללא פגע, אך נוסעיה נהרגו (זוכרים את ניסוי הספוג והעץ?). היפנים, אשר תעשיית הרכב שלהם עוד הייתה בחיתוליה, הבינו, מסתבר מהר מאוד, שהמכוניות שלהם, שמדינות המערב מדושנות העונג מיהרו להשמיץ, בטוחות יותר מאלו האמריקניות וגם משל המכוניות האירופאיות.
מים רבים נשפכו במפלי הניאגרה משנות החמישים ועד ימינו. הלקחים נלמדו, המחשוב חדר עמוק לתוך תעשיית הרכב ואיתה התקדמה בצעדי ענק גם הבטיחות האקטיבית (אביזרי בטיחות המשפיעים על ההתנהגות הדינאמית של הרכב על מנת למנוע ממנו מלהיות מעורב בתאונה) והפסיבית (אביזרי בטיחות המפחיתים את חומרת הפגיעה בנוסעי הרכב המעורב בתאונה).
התקדמות טכנולוגית אדירה עברה על כלי הרכב שלנו. ומה איתנו הנהגים? האם גם אנחנו השתנינו במהלך השנים הללו? בהחלט לא. אני רוצה להקצין עוד יותר ולומר שגוף האדם כמעט ולא השתנה מאות אלפי שנים. נשארנו בני אנוש (בעל חי) בעלי חסרונות וחושים מוגבלים. מה שגורם לנו להתמודד ולהצליח בעולם הוא שכלו של האדם אשר השכיל לגלות את הפיזיקה, רפואה, טכנולוגיה וכדומה.
לסיכום, ללא עזרת הטכנולוגיות החכמות הללו, אשר גם הן מוגבלות, נשארו בני אדם כמו לפני 200 אלף שנה (ראה ערך רעש האדמה ביפן). אז בואו נזכור שגם אם אנו נוהגים במכונית המשוכללת ביותר, אנו בסך הכל בני אדם שצריכים להישאר זהירים וערניים, שאם לא כן אנחנו בבעיה חמורה. חשוב לזכור: כל הטכנולוגיות המשוכללות ביותר בעולם לא יוכלו להציל נהג חסר אחריות אחד.
