המגמה השולטת בדיני התעבורה היא הגברת האחריות על הנהגים בכביש. במה הדברים עוסקים? מכיוון הרשות המחוקקת מגיעות הצעות חוק שמגבירות את הענישה כנגד עברייני תנועה.
אפס סובלנות כלפי נהגים חדשים
בעניין הפקרת נפגעי תאונות הדרכים, גם ללא התזכורת הכואבת האחרונה, מקרה לי זייתוני, מדובר בצעד נדרש לאור זילות חיי האדם והנטייה הבולטת לאחרונה פשוט לעזוב את המקום. מנגד, החמרת הענישה במקרי צבירת נקודות, כאשר מאדם, כמעט ללא יכולת התגוננות, נלקח הרישיון בצבירת נקודות מבלי לאבחן את נסיבותיו האישיות, מקצועו ונתונים חשובים אחרים. לפני קול המחאה דעו לכם, לנהגים מקצועיים, מעבר לסיכוי הרב יותר לצבירת נקודות מעצם היותכם יום שלם על הכביש, יש אוסף עבירות שנהג רגיל כלל לא נחשף להן, דוגמת נעלי ביטחון, כיסויי רשת וכדומה. נהג כזה שמאבד רישיון נהיגה לשלושה חודשים מקביל לכך שייקחו לי את הרישיון לעריכת דין.
בסוף השנה שעברה יצא דו"ח וועדת אלמוג בנושא בדיקת שכרות לנהגים. מעבר להמלצותיה להחלפת מכשיר המדידה והיבטים כאלה ואחרים על אופי וצורת אמצעי האכיפה והפיקוח עליהם, המליצה הוועדה על מדיניות של אפס סבלנות לגבי נהגים חדשים, נהגים מקצועיים ונהגים צעירים, ולאכיפה של שכרות לגביהם מרף נמוך יותר.
משרד התחבורה הודיע זה מכבר על הכנסת שינויים במצלמות המהירות והפעלת מערכת מצלמות חדישה ומשוכללת, אשר תשפר את יכולת תפיסת הנהגים בהערכה- פי ארבעה מהמצב כיום. וזה רק על קצה המזלג.
מסתמן: מגמת הטלת אחריות מוגברת על הנהג באופן אישי
מצד שני, יש לנו את מערכת האכיפה המשטרתית, אשר תמיד כפופה למגבלות כוח אדם, אך נדמה לאחרונה שבסוף השבוע בכל פינה עומד צוות משטרה ומחפש נהגים שיכורים, ואת מערכת בתי המשפט לתעבורה, היא המערכת השופטת. במערכת בתי המשפט, קשה לי לומר שמצטיירת מגמה של החמרה בעונשים מעבר לרגיל, אך מצטיירת מגמה של הטלת אחריות מוגברת על הנהג באופן אישי.
למה הכוונה? לא מזמן ניתן פס"ד בצפון הארץ במקרה של תאונה קטלנית. המקרה דיבר על תאונה אשר בה נהרג אחד הנוסעים ברכב אשר ישב מאחור. הנהג הנאשם זוכה מהאחריות לגרימת התאונה. מעבר לכך, נקבע במפורש כי לא הוא אשם בתאונה, אך הוא הורשע בגרימת מותו של הנוסע בכך שלא דאג שיהיה חגור (ממסקנות פס"ד כי הנאשם ידע כי הנוסע לא חגור).
רשלנות או תרומה לתאונה מהצד המעורב אינן מתכון לזיכוי אבל בהחלט עילה מוכרת להכרה בעונש. נדמה שגם סוגיה זו מתערערת. בפס"ד בתיק 12241/09 קבע בית משפט כי רשלנות תורמת של המעורב אינה סיבה להקלה בעונש. בית המשפט לא נכנס לנקודה עם מדובר בעמדתו הספציפית בתיק זה או עמדה כללית, אך בואו נסכם בכך שבמקרה זה היתה רשלנות תורמת רבה מצד המעורב.
רשלנות תורמת: לא תמיד מתאמצים להוכיח אותה
בתיק אחר שהתנהל בבאר שבע ובו הגיעו הצדדים היישר לשלב הטיעונים לעונש, לא אפשר השופט לדון בטענה שלא עלתה בתשובה לכתב האישום ובראיות, ולכן הוא לא קיבל טענות של רשלנות תורמת. צריך להבין, אם נהג אשם באופן ברור, אין מקום לנהל תיק, אלא במקרים חריגים, כי אז לא תעמוד לזכותו הודאה מהירה וחיסכון בזמן שיפוטי. אם ננהל כל תיק ותיק כדי להוכיח רשלנות תורמת, בתי המשפט ייסתמו לגמרי, לא שעכשיו הם אינם מוצפים.
קשה לומר אם המקרים בהם נגעתי הם חצבים המבשרים סתיו של החמרה בענישה והטלת אחריות מוגברת על הנהג על ידי בתי המשפט, כי מנגד בתיק 3173-04-10 קיבל בית המשפט את עמדת הסנגוריה שניהלה תיק על מנת להוכיח רשלנות תורמת והביאה להקלה משמעותית בענישה אשר לא התבטאו בעמדת התביעה ובכתב האישום. כך גם בתיק ת"ד 6748-12-09, שם הביעה השופטת עמדה נחרצת כי רשלנות תורמת היא עילה להקלה בעונש ועדיין, ישנה מגמה ברורה להעביר אחריות מוגברת על נהגים.
