תאונות הדרכים והמאבק בהן, או הקטל בכבישים, ממשיכים לגבות מאתנו מחיר יקר ודומה שפתרון לבעיה טרם נמצא ואף לא נראה באופק. אפילו נדמה שהנושא הפך לסוג של קלישאה.

הגורם העיקרי לתאונות הוא אנושי

מה לא נכתב ולא נאמר על תאונות הדרכים שגובות מאיתנו קורבנות יותר מאשר בכל מלחמות ישראל. ובכל זאת, אין אנו משקיעים בפתרון הבעיה את סכומי הכסף הנדרשים כמו, לדוגמה, התקציב השנתי של מערכת הביטחון. איך נוכל להלחם ביעילות בתאונות הדרכים? בראש וראשונה עלינו לקבוע מהו הגורם הראשי לתאונות ולרכז את מירב המאמץ להביא לצמצומו. וזה בהחלט אפשרי.

הגורם העיקרי להתרחשותן של תאונות הדרכים היה ונשאר הגורם האנושי, כלומר, האשם הוא בנו, ציבור האוחזים בהגה שלא מצייתים לחוקי התנועה, ולא פעם נוהגים ברשלנות ובחוסר זהירות. אז נכון שהתשתיות, שאינן מתאימות להכיל את נפח התנועה הנעה בהן, תורמות את תרומתן, אך גורם זה הינו משני וצריך לטפל גם בו, אבל זה לא העיקר.

אני קורא לבעיה תרבות נהיגה, וצריך בראש וראשונה להקנות לציבור תרבות כזו ,שמכבדת את חוקי התנועה ומכבדת את המשתמשים בדרך – נהגים, הולכי רגל ובעלי החיים.

הילדים – סוכני השינוי

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עושה לשמחתי רבות בעניין זה, על- ידי תשדירים שחיברו טובי הקופירייטרים, אך בכך לא די. הגברת האכיפה וההחמרה בענישה כל אלו מבורכים, אך גם בהן אין די.

מהו הפתרון האופטימאלי? לעניות דעתי עלינו לרכז את מירב מאמצי החינוך וההסברה למי שיהיו בעתיד ציבור הנהגים בכביש, והכוונה בראש וראשונה לילדינו, כבר החל מגיל הגן דרך בית הספר היסודי וחטיבת הביניים. אסביר מדוע בהם ולא בנו: אם אנו רוצים לחולל שינוי יסודי בתחום, לא נוכל להביא אותו אם נתמקד בנו, משום שאנו כבר מבוגרים ומתקשים לשנות את ההרגלים שלנו, כולל הרעים שבהם. זה כבר מאוחר מדי מכיוון שדמותנו ואופיינו כבר עוצבו .

אני מאמין גדול בחינוך וככל שמתחילים בו מוקדם יותר, התוצאות טובות יותר. אם נרצה באמת להביא לשינוי בתרבות הנהיגה, מי שיובילו אותו הם ילדינו שאני רואה בהם סוכנים של שינוי בהתנהגות שלנו המבוגרים: על ידי הלחץ שהם יפעילו עלינו ההורים, הסבים, הסבתות, ויתר בני המשפחה, כל זמן שהם נוסעים עימנו ומבחינים בכך ויעירו לנו שאנו נוהגים במהירות, בחוסר זהירות, ממשיכים בנסיעה ברמזור אדום, לא עוצרים בעצור, לא מאפשרים להולך רגל להשלים את החצייה במעבר החצייה.

בשנות השישים זה עבד

אני מודה שזה נשמע הזוי ולא ריאלי, אבל יש לנו דוגמה מוצלחת בה ילדים נהיו סוכנים כאלה, שגרמו לשינוי בתרבות והתנהגות של ההורים וסיגלו גם לעצמם את אותו שינוי כנורמת התנהגות. בראשית שנות השישים של המאה שעברה, פרחי הבר, בעיקר כלניות, רקפות ונרקיסים עמדו בסכנת כליון בגלל שנהגו לקטוף אותם ולמכור אותם בצידי הדרכים בחורף. ברגע האחרון הוקמה החברה להגנת הטבע בצד חקיקה שהכריזה על פרחי הבר כפרחים מוגנים, ונוהל מסע חינוכי שכוון לילדים בדבר הצורך לשמור על הפרחים. המשוררת הלאומית נעמי שמר ז"ל גויסה למשימה בשירה הנפלא "ואלס להגנת הצומח". כילד באותה תקופה הייתי עצמי עד לכך והערתי להורי שאסור לקטוף פרחי בר וזה היה אפקטיבי מאוד. והנה, כיום וכבר אז בשנות השישים, המסע החינוכי הזה הניב תוצאות טובות שהביא להפסקת הקטיף הבלתי מרוסן של פרחי בר שרווח אז בארץ.

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here