הזכות של אדם החשוד בעבירת תנועה להתייעץ לפני שהוא נחקר על ידי המשטרה או רשויות אחרות היא זכות בסיסית. רובנו לא מודעים לכך, עד שמפעם לפעם נופל פסק דין שמזכיר לנו זאת. כך, למשל, קרה לאחרונה – אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים ונחשד בגרימת מוות, קיבל עונש קל מאוד בגלל שהודאתו לא היתה קבילה כי ביקש להתייעץ ולא נתנו לו.

רבים מבין הקוראים בוודאי יתהו האם יש קשר משמעותי בין הזכות להיוועץ בעורך דין ועבירות תעבורה. התשובה מהבחינה המשפטית היא שכן, יש קשר ויותר מכך.

לכל אחד יש זכות בסיסית להתייעץ

כשאנו צופים בסרט אמריקאי שבמהלכו אדם נעצר, תמיד נראה ונשמע את השוטר העוצר מקריא לחשוד (ולא משנה באיזו עבירה, חמורה או פעוטה) את זכויותיו, ביניהן הזכות להיוועץ בעורך דין. ברור שכך יעשה שם, זה מופיע בחוקה. הייתי אומר שאף מדובר בחלק מהתרבות והחינוך האמריקאי. רק בארצנו, בכל הקשור לזכויות יסוד בסיסיות של חשודים, אנו עדיין מעט פרובינציאלים ואין הדבר ברור מאליו. מדי פעם נופל דבר בדמות איזה פסק דין של בית המשפט העליון, שטורח להזכיר לנו מושכלות יסוד.

מרבית האזרחים אינם מודעים כלל לזכויות אדם בסיסיות, הקשורות לחשודים הנחקרים על ידי המשטרה או רשויות אחרות בכלל, ובפרט בכל הקשור לעבירות תעבורה. דיני התעבורה הם חלק בלתי נפרד מהמשפט הפלילי, ועל דינים אלו חלים הפרוצדורה הפלילית ודיני הראיות. המשטרה יודעת, אך אינה מקפידה בענייני תעבורה לפעול כמתחייב מכך מפעם לפעם, אם מתוך רשלנות או התעלמות מוחלטת.

כיום על פי החוק והפסיקה, הזכות להתייעץ עם עורך דין חלה גם על מי שרק נחשד בביצוע עבירה ומצוי בחקירה משטרתית, ושאינו עצור (לגבי מי שהוא עצור ישנה הוראה מפורשת בחוק בדבר זכותו של עצור להיוועץ בעורך דין). מי שעבר עבירת תעבורה ובעקבותיה נתון לחקירה משטרתית, למשל מי שהיה מעורב בתאונה, מי שנחשד בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ומי שנחשד בעבירה של נהיגה בשכרות, זכאי לבקש להתייעץ בעורך דין בטרם ייתן את התייחסותו.

לא נתנו להתייעץ, ההודאה לא היתה קבילה והעונש קל

רצוי מאוד לבקש מהחוקר שיעלה את הבקשה להתייעץ על הכתב. מכל מקום, אותו נחקר יכול לעמוד על כך שאינו מוכן למסור שום דבר בטרם ייוועץ עם עורך דין וכמובן לדרוש מהחוקר שדברים אלו ירשמו בעדות שהוא מוסר.

לאחרונה נתן בית המשפט העליון את דעתו בסוגיה זו. אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים בה נהרג אדם, נחקר במשטרה בחשד לגרימת מוות. אותו חשוד ביקש מהחוקר שלא להמשיך בחקירה שלו ללא היוועצות עם עורך דין. למרות בקשה מפורשת זו, המשיך חוקר המשטרה בחקירה ולא הפסיק אותה. בבית המשפט העליון נקבע בדעת רוב, שההודאה

של אותו אדם אינה קבילה בבית המשפט ולא ניתן לעשות בה שימוש לאור הפגיעה בזכותו להליך הוגן.

כתוצאה מכך, מאחר ולא היו בידי בית המשפט ראיות נוספות, זוכה אותו אדם מעבירת

הריגה שהעונש המרבי בגינה הינו עשרים שנות מאסר, והורשע בעבירה הרבה יותר קלה, של גרימת מוות ברשלנות שהעונש המרבי לגביה הינו שלוש שנות מאסר

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here