לא מעט אנשים מקבלים זימונים לבית משפט לתעבורה מכיוון שהוגש כנגדם כתב אישום בשל תאונה בה היו מעורבים. כאשר הם מחליטים להיעזר בעורך דין, טענתם קבועה: "מה הם רוצים ממני? הוא אשם יותר ממני בתאונה". התשובה לטענה הזו נחבאת בשאלה עצמה.
בניגוד למה שנוטים לחשוב, זה לא אירוע נדיר שבמקרה של תאונת דרכים אשר הוחלט לפתוח בגינה תיק, יוגש כתב אישום כנגד שני המעורבים. לחוק היבש לא אכפת מי "אשם יותר", רק אם אתה אשם, ובהחלט ישנם מצבים ששני המעורבים בתאונה אשמים.
חלוקת אשמה נעשית רק בדיון אזרחי
בית המשפט לתעבורה מתנהל לפי סדר הדין הפלילי, ועל כן מה שהוא מברר זה האם בתיק הספציפי בוצעה העבירה הנטענת או לא בוצעה. את בית המשפט בשלב בירור העובדות לא מעניין אם המעורב השני בתאונה ביצע אף הוא עבירת תנועה, אפילו אם היא לכאורה חמורה יותר. הוא לא מסתכל מי "אחראי יותר".
תיק אשר נדון לאחרונה בבית משפט לתעבורה בתל אביב, דן בתאונה אשר היו מעורבים בה שני רכבים שלאחד מהם היה תמרור עצור בכיוון נסיעתו. הרכב השני, לטענת בוחני התנועה, הגיעה במהירות מופרזת. נגד שני הנהגים הוגש כתב אישום, האחד אי ציות לתמרור עצור והתנהגות אשר גורמת לנזק, והשני נהיגה במהירות מופרזת והתנהגות הגורמת לנזק.
הנהג אשר בכיוונו הוצב תמרור עצור טען (וגרסתו אף נתמכה בעד) כי עצר, הביט לצדדים, הבחין ברכב המעורב כאשר הוא מאד רחוק ולכן החל בנסיעה. הרכב השני הגיע במהירות עצומה ופגע בו, בחלק הימני האחורי של רכבו. נהג זה השתמש כנדבך נוסף בהגנתו בכך שהנהג המעורב הורשע על פי הודאתו בנהיגה במהירות מופרזת. בית המשפט קיבל את גרסתו והרשיע אותו בכל זאת בטענה כי גם לרכב הנוסע במהירות מופרזת צריך לתת זכות קדימה, ומכיוון שהבחין ברכב, אפילו מרחוק, היה עליו לתת לו לחלוף.
הנה לכם תאונה אחת ושני אשמים. במידה וצד כלשהו בדוגמא שניתנה כאן יחליט שהוא רוצה לתבוע תביעה אזרחית, לקבלת פיצוי על נזקיו בתאונה, בדיון האזרחי התיאורטי בית משפט יבדוק את שאלת האחריות וכאן תשאל השאלה, בניסוחה המופשט, מי אשם יותר. בדיון כזה ישנה חלוקה של אשמה. שוב, לא בדיני התעבורה, שם השאלה היא האם בוצעה עבירה או לא.
נדיר שבית משפט לתעבורה יגיש שני כתבי אישום
בדיון אזרחי נפוץ שתהיה חלוקה מסוימת של האשמה, אפילו אם מדובר ברכב שעבר באור אדום. גם אז יש חובה להישמר ממעשיו ולא להיכנס לצומת לא פנוי. חלוקת אשמה מאוד פופולארית במקרה כזה היא שמונים עשרים, כלומר הרכב שעבר באור ירוק יפוצה רק על שמונים אחוז מהנזק שלו. לעומת זאת, בבית משפט לתעבורה, במקרים שברור שצד אחד עבר באור אדום, יהיה זה מקרה מיוחד ונדיר מאד שיוגשו שני כתבי אישום.
דוגמא נוספת אשר נדונה בתיק תעבורה בבית משפט בתל אביב, שם דובר על צומת מרומזרת, אך בשעת התאונה הרמזורים לא פעלו. רכב א' התכוון לפנות שמאלה ורכב ב' בה ממולו, כאשר בכיוון נסיעתו מוצב תמרור תן זכות קדימה. הרכבים התנגשו פינה לפינה. לאור הנתונים, לא היה ספק שכל נהג רכב היה יכול להבחין בשני.
נהג א' הואשם בביצוע פניה בחוסר זהירות, ונהג ב' הואשם באי ציות לתמרור תן זכות קדימה. הרמזורים הלא תקינים יצאו אל מחוץ למשוואה, ונשארים עם כללי הדרך הרגילים והתמרורים המוצבים על הכביש. לכן, גם במקרה זה, נמצאו שני הנהגים אשמים.
חובת זהירות גבוהה בסטייה מנתיב
המקרים הנפוצים יותר של תיקי תעבורה בהם מוגשים כתבי אישום כנגד שני המעורבים בתאונה הינם מקרים של סטייה ומקרים של עקיפה. כאשר ניתן להוכיח ששני הנהגים סטו ממסלול הנסיעה, לדוגמא כאשר נהג אחד רוצה לפנות או לסטות מנתיב והשני בדיוק התכוון לעקוף אותו (מימין או משמאל). במקרים של סטיות מנתיב החוק מטיל על הנהג חובת זהירות גבוהה יותר מנסיעה רגילה כלפי שאר עוברי הדרך, זאת אומרת נהגים אחרים או הולכי רגל, ולכן עבירת תנועה של צד שני צריכה להיות משהו שעל הנהג הסוטה לצפות לו.
לדוגמא, תיק תעבורה בו נהג רכב שניסה להיכנס לחניה אשר ניצבת אנכית למדרכה בצד ימין בזמן שקטנוע ניסה בדיוק באותו הרגע לעקוף את הרכב מימין. גם כאן נמצאו שני הצדדים אשמים, רוכב הקטנוע בעקיפה אסורה מימין, ונהג הרכב נמצא אשם בעבירה על פי תקנה 41 לתקנות התעבורה, אשר קובעת איסור ביצוע פניה אלא אם ניתן לבצעה בבטחה. במסגרת זו קבע בית המשפט שביצוע הפניה בבטחה מחייב את הנהג לבדוק שאין רכב אחר מימינו, אפילו שרכב זה עוקף שלא כדין.
החוק מחייב אותנו בזמן נהיגה על הכביש ברכבנו בחובת זהירות כללית גבוהה יותר מהרגיל. המשמעות היא שעלינו כנהגים לבחון לא רק את מעשנו, אלא להיזהר גם מנהגים מסביב.
